כשרוג'ר ווטרס התחרפן

פוסט ראשון בבלוג זו הצהרת כוונות, זו מעין אמירה, על מה הבלוג יהיה, מי בכלל עומד מאחוריו ולמה נבחר שם זה או אחר. וכן, נו, כמו כל בלוגר טיפוסי, בחרתי שם שנשמע לי ברגע ראשון מפוצץ, אבל אני מניח שבעוד חודשיים אחשוב שהוא אידיוטי, אבל בגלל שיהיו לי שלושה קוראים קבועים ושניים מזדמנים לא אחליף אותו.
לפני כמה ימים הורדתי מהרשת את החומה, צרבתי לאוטו והשמעתי בפול ווליום לילד. לא תזיק לו קצת השכלה מוזיקלית: באך, בטהובן, וגם רוג'ר ווטרס ודייוויד גילמור (וג'ימי פייג' וג'ון לנון, אבל זה כבר לפעם אחרת).
בפרספקטיבה של שלושים ואחת שנים אחרי, זה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי על זה אז ואז ידעתי שזו יצירה שתשפיע על חיי. הייתי בגיל ההתבגרות המוקדם, אבל כבר היו לי כל כמעט כל התקליטים של הפינק פלויד ואז יצא החומה ואני הייתי אחד הראשונים שרכש את האלבום. הוא נשרט מהר וקניתי עוד אחד שלא שמעתי אותו, אלא רק שלוש פעמים, כשהקלטתי אותו על קלטות.
רק אחר כך שמעתי שתוך כדי הכתיבה וההקלטות הוא התחרפן לגמרי, רוג'ר ווטרס, פיטר את ריצ'רד רייט, הקלידן הנפלא של הלהקה, ובכלל רב שם עם כולם.
היום, כל כך הרבה שנים אחרי אני חושב שכדי להוציא כזאת יצירה צריך קצת להתחרפן.
ובזינוק מהיר לחיים האמיתיים… כמה פעמים אני התחרפנתי, הייתי לא אני ואף אחד לא הבין אותי? גם אני לא? המון.
אז לכל אחד מותר להתחרפן קצת ובתקופה זו של חיי אני מרגיש שאני הולך ומתחרפן. המון סיבות, ואני בטוח שהאישה מס' 1, האישה מס' 2 לא תבנה, אבל… זה הולך ומבעבע בתוכי.